הפיאט האדומה | סיפור ילדות מהקיבוץ | עדית אור
משאית הפיאט של הקיבוץ הייתה מרובת פונקציות, כמעט כמו כל דבר אחר שירותי אז בקיבוץ. היא לקחה הודים לבתי מטבחיים, גלגלי צינורות טפטוף לשדות חקלאיים וגם אותנו, הילדים, לכל מקום.
בימי החופש הגדול כל שני בבוקר וחמישי אחר הצהריים לחוף בית ינאי. לקייטנות ברחבי הארץ, לטיולים, למחנות של התנועה דאז.
כמו בכל מקום היו את המקומות השווים יותר ואלו שפחות.
המבוגרים בעלי החשיבות היו יושבים בקבינה עם יעקב, הרחק משאון הילדים. המבוגרים בעלי המעמד הנמוך יותר ישבו איתנו. השכבה הבוגרת באותו טיול מקדימה, אחרונים להיכנס, ראשונים לצאת, הרוח נושבת, אפשר לנשום. השכבה הצעירה כבר יותר דומה להודים שדחסו בקצה. ילדים קטנים יושבים צפוף צפוף וחולמים על היום בו יהיו מספיק גדולים לשבת ברוח.
הנהג יעקב? אני לא זוכרת בדיוק, אבל יש לי הרגשה שלא מצאו לו שום מקום אחר לעבוד בו. ולכן היה נהג. בטיחות הילדים לא הייתה אז חלק מהמשוואה. אם אתם שואלים אותי, זה יכול להיות הסימן שיש אלוהים. כולנו בחיים.
בפיאט פגשתי לראשונה את השלט שהטריד את מנוחתי תקופה ארוכה "לא זורקים בדלי סיגריות" שהיה תלוי מעל פח פלסטיק קטן. לקח זמן עד שהעזתי לשאול את אבי, איפה צריך לזרוק סיגריות אם לא בדלי?
למדנו המון בפיאט, בעיקר על החברה ומקומינו בה. הערצנו את השכבות מעלינו, רצינו להיות הם, ידענו שבחופש הגדול הבא כבר נהיה כמעט כמוהם.
ושרנו.
כמה שרנו.
לא הפסקנו לשיר.
שרנו את יונה פעמונה, ואת שיר החייל של ארצי.
שרנו את היה זה בשדה ליד המחנה ובחולות והמתקדמים ידעו גם את כל שיר השכונה בעל פה.
הכי נחשבו? אלו שהתחילו את השיר, אלו שבאמצע השיר כבר ידעו בראשם מה יהיה השיר הבא, ומייד בתום ההברה האחרונה, התחילו את השיר. לבחור שיר, זה לא דבר פשוט, הוא צריך להתאים לשיר שהיה שימשיך את ההתרגשות שלו, או ללכת בהפוך על הפוך ולשיר שיר שלא קשור כלל ומשנה את המסלול לגמרי. לבחור שיר שמכירים, אבל לא שכולם מכירים, שלא תשיר לבד אבל עדיין שתוכל להרגיש מיוחד. חובה להכיר את כל המילים בשיר הנבחר, אחרת אתה עושה צחוק מעצמך. ואין כמו המבט המאשר את השיר, של נערה שתי שכבות מעליך, מתיקות האושר.
אתם כבר מכירים אותי. מאז ומעולם יש לי את כל היכולות להיות זמרת גדולה, מלבד שתים, הקול והזיופים. ככה בקטנה. יש בעיה לזייפנים. (ולסובבים אותם). הזייפנות לא מגיעה לבד. חוסר קצב בסיסי, ושמיעה יחסית (אכן יש מושג כזה – ההפך משמיעה אבסולוטית) מגיעות יחד איתה. מה שמביא לכך שמבחינתי אני שרה נפלא ולא מזייפת כלל. אני כה מלאת ביטחון שאני אפילו מושכת צלילים ועושה קול שני (אכן קשה).
נחזור לפיאט, אני בת 12, יום חמישי, חושך, חוזרים מהים, יעקב הנהג לוקח את הסיבובים מהר ומפחיד, אני חושבת שאנחנו שרים כדי לא לפחד. מישהו מתחיל לשיר את "תני לי סיבה לחזור למוטב" אני בת 12 אוהבת מאוד את השיר (כבר אז אהבתי את השירים הנוגים יותר) מצטרפת אליו.
רתם יושבת מימני, ענבל משמאלי ומבט תמיהה בעיניהן, הן מצטרפות ואנחנו גם עושות את התנועות של השיר (עזבו מביך מידי) כשהשיר הבא מותחל. רתם אומרת לי בשקט ״לא זייפת״. ענבל עונה בהפתעה ״נכון״.
אני כבר בשיר הבא.
אבל בלב זה נשאר לתמיד, השיר שאני לא מזייפת.
Elad
יוני 23, 2020 at 3:04 pmסיפור מקסים!